מסכים- האם זה לא מאבק אבוד?

שאלה: את האמת שאני כבר מיואש. לא משנה כמה אני מדבר איתם על הנזקים של המסכים ועל החשיבות של לחיות את החיים מחוץ למסך. זה פשוט לא עובד, אני מרגיש שאיבדנו את זה כבר. אין עם מי לדבר, האם זה לא חזק מאיתנו?

תשובה: שלום לך.
רבים שותפים לתחושה הזו: עולם המסכים הוא מגנט רב עוצמה ששואב את הילדים שלנו לתוכו. אנחנו מנסים לדבר איתם ולהסביר שהחיים האמיתיים נמצאים בחוץ, אבל זהו מאבק לא הוגן וכוח המשיכה של המסך גובר. מה לעשות? איך אפשר לא להתייאש במצב כזה?

אז בוא ונתחיל הפוך: איך אפשר להתייאש?
אנחנו הרי אנשים מאמינים. אנחנו יודעים שלא במקרה נולדנו בדור הזה ולא סתם ריבון העולמים בחר דווקא בנשמות שלנו כדי לחיות בדור הגאולה ולהתמודד עם הניסיונות שהוא מציב בפנינו.

אנחנו מאמינים בכוח של התורה ובאמת הגדולה שהיא נושאת בתוכה ויודעים שבסופו של דבר האור חזק מהחושך והטוב יגבר על הרע.

אנחנו יודעים שצריך סבלנות ושהרבה צעירים שבגיל הנעורים עשו שטויות והתברברו גדלו להיות אנשים מדהימים, יראי שמים וערכיים שמחוברים לתורה ותורמים למדינה.

אנחנו יודעים שהצלחה חינוכית לא נמדדת בכאן ובעכשיו, ומסרים שאנחנו מטפטפים וערכים שאנחנו מחנכים אליהם נשמעים ומונחים על הלב של הילדים. גם אם כרגע הוא סגור, יום יבוא ויפתח סדק קטן והכול ייכנס פנימה.

מתוך הגישה הזו אנו משתדלים לפעול בחוכמה כמיטב יכולתנו ומתפללים לקב"ה שיסייע במה שמעבר ליכולתנו.

ברמה הפרקטית הנה כמה טיפים חשובים:
- שני הסעיפים האחרונים הם דברים שאי אפשר להתפשר עליהם גם אם הילדים מוחים או מתנגדים, אך יש לזכור שעיקר המאבק הוא בשלב הראשון של ההתקנה. כשצולחים אותו הדבר הופך לעובדה מוגמרת.

ד. להציע אלטרנטיבות אטרקטיביות שימלאו את החיים כחלופה למסכים: ספורט, נגינה, התנדבות, תנועות נוער, קריאה, לימוד תורה ועוד ועוד.

לסיום אזכיר שתקופת הקורונה שהעצימה את החיבור למסכים היתה חריגה ביותר. ב"ה שאנו חוזרים לנורמאליות, לשפיות ולחיים, וצפוי בתקופה הקרובה שיפור חיובי גם בתחום הזה.

בהצלחה!
הרב יוני לביא
מראשי ארגון קהלים ומרבני ברקאי ורב מוקד חברים מקשיבים